גדלתי בחיפה. בילדותי היה הכרמל עבורי מקור בלתי נדלה לבילוי ולהנאה; טיולים, פיקניקים, משחקים ועוד.
בכרמל הרגשתי שאני מצויה בחצר האחורית של ביתי, מכירה כל שביל ופרח ונמצאת במקום אהוב ומוגן.
כשפרצה השריפה חשתי שמשהו מהילדוּת שלי נפגע, שחלק מהזיכרונות הנעימים כילדה, עולה בלהבות.
נסעתי לכרמל להתבונן במה שאירע ולצלם. עמדתי מול הנוף המוכר זמן רב, מנסה לעכל את מימדי האסון, את המראה החשוף והשחור, את ריח השריפה, את אוזלת היד של האדם אל מול הטבע.
מאז חזרתי לצלם פעמים רבות. אולי זיכרונות הילדות משכו אותי לשם שוב ושוב, ועמם רצון להתבונן בנוף שכל כך אהבתי, ואולי סקרנות.
חיפשתי מראות שיעבירו את התחושה שחשתי, בתים שנותרו מיותמים, עצים שלבשו צורה חדשה, מפגשים אקראיים בין טבע לדומם, פרחים שמנסים לצמוח מתוך האדמה החרוכה.
ריח השריפה נותר חזק כשהיה.
בכרמל, נוף ילדותי, קיוויתי למצוא צמיחה והתחדשות.